היי, אני קליף וייטסמן.

אני דיסלקטי.

אובחנתי בכיתה ג'. זה היה היום הכי טוב בחיי.

לפני כן, העמדתי פנים שאני קורא בבית הספר.

הייתי יושב עם הספר פתוח, מעביר אצבע על המילים, כדי שאחרים (הורים, מורים, חברים, אחים) לא יחשבו שאני טיפש או עצלן.

חוגי קריאה הפחידו אותי.

ילדים קראו אחד אחד. וזה התקרב לתורי.

הידיים שלי התחילו להזיע.

תזמנתי את זה בדיוק. וברגע לפני שהגיע תורי…

הייתי הולך להתחבא בשירותים.

עשיתי את זה כל פעם.

בטח חשבו שיש לי בעיה בשלפוחית. עדיף ככה מלטעות שאני טיפש.

החלק הכי קשה היה אבא שלי. הוא היה הגיבור שלי.

הדמות שעליה חלמתי שאהיה כשאגדל.

כולם אהבו אותו. אני אהבתי אותו. רציתי שיתגאה בי.

"קליף, למה אתה כזה עצלן? אתה לא רוצה ללמוד לקרוא?"

"אני רוצה! אתה לא רואה כמה אני מנסה?!" התפרצתי בבכי.

"לא, אני לא רואה. אני משקיע שעתיים ביום איתך. קניתי כל תוכנה. תפסיק לזוז ותתמקד, פעם אחת."

"להתרכז?! אני תמיד מרוכז."

"אתה לא. לא אכפת לך. אפילו אחותך יודעת לקרוא והיא בת 6."

"כי אני לימדתי אותה! לא רציתי שגם היא תעבור את זה.

אני יודע את כל החוקים. כל חוק. אבל כשאני מיישם, זה פשוט לא עובד."

חלמתי על קריאה.

בילדותי רציתי להיות נשיא, מדען וכוכב פופ.

ידעתי שכדי להיות מי שאני רוצה, אני חייב לדעת לקרוא.

הלכתי כל הזמן עם ספר מתחת לזרוע, ודמיינתי שיום אחד אצליח לקרוא אותו.

הספר שהכי רציתי לקרוא היה הארי פוטר.

אבל אחרי שהספרן העיר אותי בפעם ה-20 כי נרדמתי על עמוד שלישי, ויתרתי.

למזלי, אבא שלי לא ויתר עליי. הוא אף פעם לא ויתר. אף פעם.

אבא שלי עבד קשה בילדותי. כמעט ולא ישב איתנו לארוחת ערב.

אבל בשביל זה הוא היה בא מוקדם הביתה:

היה יושב אצלי במיטה. ובקול עמוק ואיטי, קורא לי הארי פוטר. עיניי נצצו מאושר. אהבתי את זה כל כך.

כשהוא לא הצליח להגיע, הוא היה מקליט את עצמו קורא הארי פוטר לקלטת. הייתי נרדם עם זה בלופ, שוב ושוב, רק לשמוע את קולו.

הייתי גם בר-מזל כי גם אמא שלי (המוכרת כממא-בר) הייתה שם ותמכה. היא אכפתית ומעולה בחקר מידע.

יום אחד, כנראה בפעם האלף שחיפשה או באחד ממאה הספרים שקראה בנושא, היא גילתה על דיסלקציה וחשבה שאולי זה המצב שלי. עשתה לי בדיקה, וגילינו שזה באמת מה שיש לי. וגם הפרעת קשב.

כשלמדתי שאני דיסלקטי, נשפתי אנחת רווחה עמוקה שאי אפשר לתאר. "סוף סוף! אני לא שבור, לא טיפש, ולא עצלן!"

"יופי," חשבתי, "עכשיו יודעים איך קוראים לזה, אפשר לתקן!"

קריאת משפט גובה ממני כמו ממישהו אחר לפתור חילוק ארוך של ארבע ספרות בראש. 462/7=…

אחרי פסקה אני חסר כוח (כמו 10 תרגילים ברצף),

אחרי פרק? זה כמו 300 תרגילים כאלה ברצף.

אין דבר כזה 'אחרי פרק'. גם אם אשקיע כל הכוח - אעצור או אתבלבל לפני סוף הפרק. עומס עיבוד מנטלי.

האזנה לא לוקחת ממני כזו אנרגיה כמו פענוח טקסט.

אבא שלי מצא לי את ספר האודיו של הארי פוטר ואבן החכמים, מוקרא ע"י ג'ים דייל. הוא קנה לי אותו.

האזנתי לו 22 פעמים רצוף.

העמודים הראשונים שנרדמתי עליהם? אני זוכר אותם בעל פה, כמו את שאר פרק הפתיחה. גם אחרי 13 שנה.

לא הפסקתי להאזין. שמעתי את כל הסדרה. ואז נרניה, שר הטבעות, משחקי הכס, עמודי תבל, כמעיין המתגבר.

מעולם לא הפסקתי להאזין.

היה לי סלע ענק על הגב שמנע ממני להיות מי שרציתי. כל משפט לקח נצח. עכשיו יש לי כנפיים.

התחלתי להאיץ קצב שמיעה: 1x ל-1.25, 1.5, 2, ואז 2.5 פי מהירות. בגלל שזה היה הדרגתי התרגלתי ושמרתי מידע.

הקשבתי בדרך לבית ספר, כשחיכיתי לאמא אחרי חוג, לפני שינה, מנקה חדר, הולך בחוץ, אפילו בשירותים.

התחלתי לסיים 2 ספרי שמע כל שבוע—כ-100 בשנה. אני ממשיך כך כבר 12 שנה. בלי מאמץ—הקטעים הכי טובים ביום.

לא לכל ספר לימוד יש אודיו. ספר הקיץ בתיכון היה “מרלי ואני” ולא היה לו אודיו, אז ישבתי עם אמא שלי במיטה והיא הקריאה לי.

הייתי בכיתה מב"ר שיעור אחד כל יום כל שנות התיכון.

ניסיתי הרבה והתנסיתי בטכנולוגיה, יותר ממה שמורת החינוך המיוחד לימדה. לקחתי אחריות, ביקשתי עזרה, וגיליתי איך ללמוד הכי טוב בעצמי.

גם לקחתי כמעט כל קורס מוגבר בתיכון, הוצאתי ממוצע מעל 4.0, נאבקתי עם הנהלה ומורים שחשבו שדיסלקציה היא "מיתוס". בהמשך אסביר על הכלים שעזרו לי בדרך.

היו לי גם מורים נפלאים שתמכו בי מאוד.

בעבודה קשה (וגם שיכנוע אין ספור מורים) התקבלתי לאוניברסיטת בראון. בעיה אחת… לא הצלחתי לקרוא את ספר הקיץ–שוב, אין לו אודיו.

גם לרוב ספרי הלימוד, דפי התרגול, PDFים, מיילים, וויקיפדיה אין אודיו.

שוב ישבתי עם אמא שלי במיטה והיא הקריאה לי את ספר הקיץ לאוניברסיטה. אבל לאמא שלי לא תמיד יש זמן לכל הספר.

בלילה לפני טיסה לבראון, התקדמתי רק 2/3 מהספר.

לא הייתה לי ברירה. פרצתי למערכת טקסט לדיבור, הקלטתי את החלק החסר לאייפון והאזנתי לזה בטיסה.

זה עבד!

לימדתי את עצמי קוד (עוד אספר איך למרות הדיסלקציה), ושיפרתי עוד את התוכנה.

השקעתי 4 שנים בשכלול השיטה. במקום לשבת משועבד לספרים - פשוט צילמתי 15 תמונות והאזנתי בדרך לאוניברסיטה.

הקשבתי למעל 100 עמודים בשבוע בקורסים שלי, באוטובוס לרכבת או להאקתונים. לפעמים הרגשתי שאני היחיד שמקשיב לחומר.

היום, בזכות ספיצ'יפיי, מיליונים מצליחים ללמוד ולהשתלב בחברה ובבית הספר.

תזכרו: המשימה החשובה מכול היא להיות בשביל אחרים מה שאתם הייתם צריכים בילדותכם. לפחות בשבילי.

הרבה אהבה ❤

קליף וייטסמן